תפילת הדרך

היוצא לדרך, לאחר שיצא מהעיר אומר תפילת הדרך

תפילת הדרך היא תפילה שתיקנו חז"ל לומר בעת יציאתו של האדם לדרך, ועיקר עניינה הוא, בקשת האדם מאלוהים שישמור עליו מן הסכנות האורבות לו בדרכו.

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, (וְתִסְמְכֵנוּ לְשָׁלוֹם),
וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם.
(אם דעתו לחזור מיד אומר וְתַחְזִירֵנוּ לְשָׁלוֹם)
וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ,
וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם,
וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רֹאֵינוּ,
כִּי אל שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אַתָּה.
בָּרוּךְ אַתָּה (לפי נוסח ספרד יי) שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:
כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְרָכֶיךָ:
יי יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם:
מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.
יְבָרֶכְךָ יי וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר יי פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא יי פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

הלכות תפילת הדרך

יש להגיד את תפילת הדרך לנסיעה מתי שהולכים ממקום למקום. אם נשארים באותו מקום או אם נמצאים בתוך מקום מסוכן, כגון אדם הנמצא בעזה לדוגמא, אז לא אומרים תפילת הדרך. למה לא בעצם? הרי מקום זה מסוכן עד מאד ודווקא אמירת תפילת הדרך לנסיעה יכולה להועיל במצב הזה. בכל זאת, לא אומרים מהסיבה הפשוטה שחכמים לא תיקנו להגיד במקרה שכזה. התנאי לאמירת תפילת הדרך הוא שהאדם הולך בדרך ממקום אחד למקום אחר.
יש מספר פוסקים שכתבו שיש להגיד את התפילה בעמידה. בגלל זה, מי שאומר אותה בעמידה זו מעלה. אך, הלכה למעשה, הדין הכריע שלא צריך להיות בעמידה ושאפשר להיות גם בישיבה, כפשט הגמרא (קיצור שולחן ערוך סח, ד – שאלות ותשובות "תשובות והנהגות" ג, עו).