תהילים אונלייןתהילים עח - פרק עח - מזמור עח
תהילים עח - פרק עח - מזמור עח
{א} מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי:
{ב} אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:
{ג} אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ:
{ד} לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת יְהוָה וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה:
{ה} וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם:
{ו} לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם:
{ז} וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ:
{ח} וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ:
{ט} בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב:
{י} לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת:
{יא} וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם:
{יב} נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן:
{יג} בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד:
{יד} וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:
{טו} יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה:
{טז} וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם:
{יז} וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ לַמְרוֹת עֶלְיוֹן בַּצִּיָּה:
{יח} וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם:
{יט} וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים אָמְרוּ הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר:
{כ} הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ:
{כא} לָכֵן שָׁמַע יְהוָה וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל:
{כב} כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ:
{כג} וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח:
{כד} וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:
{כה} לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע:
{כו} יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן:
{כז} וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:
{כח} וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו:
{כט} וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:
{ל} לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם:
{לא} וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:
{לב} בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו:
{לג} וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה:
{לד} אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ אֵל:
{לה} וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱלֹהִים צוּרָם וְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם:
{לו} וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ:
{לז} וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ:
{לח} וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ:
{לט} וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב:
{מ} כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן:
{מא} וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵל וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ:
{מב} לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר:
{מג} אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן:
{מד} וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן:
{מה} יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם:
{מו} וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה:
{מז} יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל:
{מח} וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים:
{מט} יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים:
{נ} יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר:
{נא} וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם:
{נב} וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר:
{נג} וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם:
{נד} וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:
{נה} וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
{נו} וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ:
{נז} וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה:
{נח} וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ:
{נט} שָׁמַע אֱלֹהִים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל:
{ס} וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:
{סא} וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר:
{סב} וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר:
{סג} בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ:
{סד} כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה:
{סה} וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן:
{סו} וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ:
{סז} וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר:
{סח} וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:
{סט} וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם:
{ע} וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:
{עא} מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:
{עב} וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם:
פרושים - תהילים עח
בפרק תהילים זה מבואר כל הניסים שעשה הקב"ה לישראל, מיציאת מצרים, עד שנעשה דוד מלך על ישראל.
פירוש רש''י על תהילים עח
{ב} במשל פי. הם דברי תורה : {ד} לא נכחד מבניהם. וגם אנו לא נכחד מבניהם של אבותינו מלהודיעם מה שספרו לנו : {ז} כסלם. תוחלתם וכן אם שמתי זהב כסלי (איוב לא) : {ח} כאבותם. שהיו במצרים ובמדבר : {ט} בני אפרים. שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ : רומי. משליכין וזורקין, כמו רמה בים (שמות טו) : {יב} נגד אבותם עשה פלא. אחרי כן כשהגיע הקץ אף הם ויוסיפו לחטוא לו כמו שמסיים והולך : נגד אבותם. אברהם יצחק ויעקב באו על הים והראם הקב''ה היאך הוא גואל את בניהם : {יג} כמו נד. תל גבוה כדמתרגמינן נצבו כמו נד (שם) קמו כשור : {טו} יבקע צורים. והכית בצור וגו' (שם יז) : וישק כתהומות רבה. אף כשהיו הולכים בתוך הים שמימיו מלוחים המתיק להם מעיינות בתוך התהום : {טז} ויורד כנהרות מים. שהיו נוזלין מן הבאר והנשיאים היו עושין שרטוט במשענותם והמים נמשכים אחריהם לכל חניית שבט ושבט כענין שנאמר במחוקק במשענותם כמו שמפורש בארבעים ותשע מדות : {יז} למרות. להקניט כמו ממרי' הייתם (דברים ט) : {כ} שאר. בשר : {כא} ואש נשקה ביעקב. כמו ובערו והשיקו (יחזקאל לט) שהוא ל' היסק ותבערה כדכתיב ותבער בם אש ה' : {כה} לחם אבירים. לחמם של מלאכים, ד''א אבירים איברים שהיה נבלע בכל האברים ולא היו צריכים לנקביהם : {כו} יסע קדים. ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים (במדבר י''א) : {כז} שאר. בשר : {ל} לא זרו מתאותם. לא נעשו זרים מתאותם כי כל תאותם השיגו : עוד אכלם בפיהם. ואף ה' חרה בעם, דבר אחר לא זרו מתאותם לא נתרחקו מתאותם עד שבאת להם הפורענות : {לא} ובחורי ישראל. נבחרים שבהם והאספסוף הם הזקנים שנאמר בהם אספה לי (שם) : {לד} אם הרגום ודרשוהו וגו'. אף היא לא באמת אלא בפתוי בפה וכזבו בלשונם : {לז} ולבם. לא כפיהם נכון ואף עפ''כ והוא רחום להם ומכפר עונם תמיד ולא השחיתם : {לח} והרבה. פעמים רבות : להשיב אפו. מהם ואף אם נפרע מהם לא העיר עליהם כל חמתו כי אם מעט מעט לפי שזכר כי בשר המה ויצר הרע טמון בלבם והוא רוח הולך כשימותו ולא ישוב אותו רוח בהם לעולם הבא כשיחיו אין יצר הרע שולט בהם ולא יתכן לפרש רוח הולך ולא ישוב רוחם של חיים בהם שאם אמרת כן כפרת בתחית המתים וכן מפורש באגדת תהלים : {מ} כמה. פעמים ימרוהו תמיד במדבר : {מא} התוו. לשון סימן כמו והתוית תו (יחזקאל ט') וסימן הוא לשון מופת ונסיון בקשו ממנו אות וסימן היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י''ז) : {מה} ותשחיתם. שומטין את ביציהם : {מז} בחנמל. שם ארבה, ומדרשו בא חן ומל היה מולל את ירק העץ והעשב ואוכלו : {מח} ויסגר לברד בעירם. כשהתחיל הברד לירד המצרי מבריח צאנו לבית והברד נעשה למולו כמין כותל והמצרי שוחטו ונותנו על כתיפו להוליכו לבית ולאוכלו והעוף בא ונוטלו הימנו וזה ומקניהם לרשפים לעופות כמו ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה') זה מדרשו ולפי פשוטו לרשפים רשפי אש כדכתיב (שמות ט') ואש מתלקחת בתוך הברד : {נ} יפלס נתיב לאפו. אע''פ שבאף נשתלחו המכות לא שמשו אלא שליחותם מה שנצטוו להמית המיתו ולא הכל בנתיבותם הלכו, בפירושים אחרים מצאתי כן יפלס נתיב לאפו כשהכה כל בכור במצרים הורה דרך למשחית באף לבוא אל בתי מצרים ולא לבתי בני ישראל : וחיתם. גופם : {נה} ויגרש מפניהם. ז' אומות : באהליהם. של גוים : {נו} וינסו וימרו. בימי השופטים : {נז} כקשת רמיה. שאינה זורקת חץ למקום שהמורה חפץ : {סא} ויתן לשבי עוזו. מסר הארון והלוחות ביד פלשתים : {סג} בחוריו אכלה אש. עברתו : לא הוללו. לא נכללו לאפריון וחופה שמתו הבחורים במלחמה : הוללו. לשון הלולא בארמית, ורבותינו דרשוהו על נדב ואביהוא, ואין לבי מתיישב לפרשו כן שהרי כבר התחיל במשכן שילה : {סד} כהניו בחרב נפלו. חפני ופנחס : ואלמנותיו לא תבכינה. אף אלמנתו לא ניתנה לבכותו שאף היא מתה ביום השמועה כמו שנאמר (ש''א ד') ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה : {סה} מתרונן. מתעורר ומתגבר בדבור להקיץ מיינו, מתרונן לשון רנה הוא : {סו} ויך צריו אחור. מכות אחורים בעפולים ובטחורים והוא חרפת גדוף להם עולמית : {סז} וימאס באהל יוסף. הוא שילה שהוא בחלקו של יוסף : {סט} ויבן כמו רמים מקדשו וגו'. כמו שמים וארץ שנאמרו בהם שתי ידים שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימינו טפחה שמים (ישעיה מ''ה) אף בית המקדש בשתי ידים שנאמר (שמות טו) כוננו ידיך, ד''א כמו רמים מקדשו כארץ יסדה מה שמים וארץ אין להם חליפין אף מקדש אין לו חליפין להשרות שם שכינה : {ע} ממכלאות צאן. דירי צאן כמו (סוף חבקוק) גזר ממכלה צאן : {עא} מאחר עלות הביאו. שהיה רועה לאביו הצאן המניקות שהיה רחמני ומוציא הגדיים תחלה ומאכילן ראשי עשבים העליונים שהם רכים, ומוציא התיישים אחריה' ואוכלין אמצע העשבים ואחר כך מוציא הזקנות ואוכלות השרשים אמר הקב''ה ראוי הוא זה להיות רועה את עמי :
פירוש מלבי''ם : ביאור הענין על תהילים עח
{א} משכיל, המשורר כיון בדבריו להחזיק מלכות בית דוד ואת בהמ''ק אשר בנה, נגד מלכות אפרים ונגד שהיה המשכן עומד בחלקו, כמ''ש בסוף דברו וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, וספר כל קורות ישראל בעת צאתם ממצרים עד מלוך דוד, לומר שהגם שהיו הדורות מכעיסים ידע ה' כי יקום דור כלבבו יראו יקחו מוסר, וכי יקום מלך שיהיה הוא והמקדש אשר יבנה מהלך שלמות הכללי, ותיקון קלקול הדורות שלפניו, ותכלית ואחרית ותקוה לדורות הבאים עד עת קץ, האזינה עמי תורתי, כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה' היה בהשגחה פרטית ובנסי ה' ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה' יכלתו והשגחתו שכרו וענשו, לכן אמר האזינה תורתי, וגם הטו אזנכם לאמרי פי, כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה : {ב} אפתחה, ר''ל כי כל העמים הקדמונים היה להם בהבלי אמונתם ספורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם ספורים בדויים בדו כהני האליל, אשר היה למשל אל ענינים פנימים, איזה חכמה או מוסר שהלביש בו ממציא הספור, ובזה היו בם שני מגרעות, א. במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב, ב. שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי אפתחה במשל פי, וגם אביעה חדות מני קדם, אשר יש להם שני מעלות, א. שאינם חדות צפונות וחתומות, רק. {ג} אשר שמענו ונדעם, כי מה שספר מקריעת הים והורדת המן והשלו וירידת ה' על הר סיני וכדומה, אינם חדות סתומים רק נדעם שכן היה, וכן אינם משלים בדוים רק אבותינו ספרו לנו, שכן היה באמת, עד שהספורים האלה מהנפלאות הגם שהם חדות, (כי אין אנו מבינים איך היה), בכ''ז נדעם שהיו באמת, והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ''ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת, כי אבותינו ספרו לנו שהיו המעשים באמת : {ד} לא נכחד, הנה הבלי היונים וחדותיהם הם מכחידים אותם מבניהם, כי לא ימסרו אותם רק לזקניהם וכהניהם, אבל משלי התורה וספוריה לא נכחד מבניהם עד דור אחרון, כי הם מספרים תהלות ה' ועזוזו, ר''ל כי הבלי היונים יספרו דופי אליליהם ומעשים מגונים קנאה תאוה ואכזריות, אבל הם מספרים תהלות ה', ב. הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים עזוזו, ג. הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו נפלאותיו אשר עשה באמת : {ה} ויקם, ספורי התורה הפשוטים נקראים עדות, שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים תורה, ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, והעדות הקים ביעקב, שהם ההמון, והתורה שם בישראל שהם הגדולים ושני אלה צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם, ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא. {ו} למען ידעו דור אחרון, שהגם שבין הספורים האלה היא העדות של העונשים שהעניש ה' לדור המדבר ועדת קרח ומרגלים, בכ''ז ידע ה' שהדורות הבאים ילכו מהלך השלמות, וע''י העדות האלה שיעידו בם מעונשי ה' והשגחתו יקום דור אחרון שישמרו העדות האלה ולא יבגדו עוד (וכיון בזה על דור דוד ושלמה), וז''ש למען ידעו דור אחרון, כי עוד יולדו בנים אשר יקומו ויספרו העדות והתורה לבניהם והם. {ז} וישימו באלהים כסלם, א. הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו, ב. שלא ישכחו מעללי אל, שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו', ג. ומצותיו ינצורו שהם המצות שצוה להם : {ח} ולא, והדור האחרון הזה שיגיעו אל השלמות ולא יהיו כאבותם, שהיה, א. דור סורר ומורה יודעים רבונם ומורדים בו, ב. דור לא הכין לבו לדרוש את ה' כלל ולדעתו, ג. ולא נאמנה את אל רוחו, שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל : {ט} בני אפרים, אחר ההצעה הזאת מתחיל דבריו, ויתחיל לדבר ממה שמאס ה' במשכן שילה שעמד בחלק של אפרים, ובבני אפרים בימי עלי, הגם שבני אפרים היו נושקי רומי קשת, בכ''ז הפכו ביום קרב עם הפלשתים, וזה היה על כי. (י-יא) לא שמרו, ר''ל שה' היה משתדל להושיעם מפני ג' טעמים, א. מצד הברית שכרת עמם אבל הם לא שמרו ברית אלהים, ב. בזכות ששומרים התורה, אבל הם ובתורתו מאנו ללכת, ג. מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם שכחו עלילותיו ונפלאותיו : {יב} נגד, הגם שהנפלאות נעשו נגד עיני אבותיהם שמסרו להם בקבלה שהם ראום בעיניהם, שנגד אבותם עשה פלא, ר''ל נגד עיניהם, וזאת שנית שהיו הנפלאות גלוים וכוללים לעיני כל מצרים, כמ''ש לכל האותות והמופתים וכו' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ועז''א בארץ מצרים שדה צוען : {יג} בקע, מבאר מ''ש נפלאותיו ועלילותיו, הפלא הוא הנס, והעלילה הוא מה שבו מתראה מדות ה' ודרכיו שעלילות הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, ומפרש נגד נפלאותיו בקע ים, שזה היה נס ופלא, ונגד עלילותיו ויעבירם, כי מה שהעביר בו את ישראל היה מצד מדותיו של רחמים וחסד, ויצב מים כמו נד שבזה נפתו מצרים לרדת אל תוך הים, כמ''ש וברוח אפיך נערמו מים שהמים עשו ערמה, שבמה שנצבו כמו נד ערבו המצרים את לבם לרדת אל תוך הים, וזה ג''כ מצד עלילותיו ומדותיו שרצה להטביע את המצרים לשלם להם כמדתם, כמ''ש כי בדבר אשר זדו עליהם, שזה מעלילות ה' לשלם מדה כנגד מדה : {יד} וינחם, קריעת ים סוף מורה יכלתו לשדד הטבע וינחם בעמוד הענן והאש, וכן נתינת המים שמורים השגחתו וטובו להנחותם הדרך ולתת להם צרכיהם בדרך פלא : {טו} (טו-טז) יבקע צורים במדבר, הגם שהמדבר אינו מקום מעינות השקה אותם כתהומות רבה, ולא תאמר שבמקום זה היה מקום מעין שהלא הוציא נוזלים מסלע שבארה של מרים היה סלע יחידי מתגלגל עמהם ממקום למקום, ובכ''ז הוריד מים כנהרות : {יז} ויוסיפו, בכ''ז חטאו לו, והיו מסתפקים ביכולת האל, והוא כי היו משוקעים בדעות מושחתות אשר נחלו ממצרים, שאל עליון שהוא סבת הסבות אינו משגיח בפרטים רק חלק כח אלהות לכחות פרטיים נשגבים טבעיים, זה מושל על המים וזה על הלחם וכדומה, וחשבו כי גם האלהים אשר עשה הנפלאות למשה אינו אל עליון סבת הסבות, רק הוא מן האלים מלאך או גלגל או כח למטה ממנו, אשר עפ''י רב כחו יוכל להשפיע שפע על איש או עם או מקום פרטי, ומ''מ כח מוגבל ובעל תכלית, ועז''א שחטאו למרות עליון, שהיה המרי נגד עליון שהוא סבת הסבות, שהיו מכחישים שאינו משגיח בציה : {יח} וינסו הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ''ש כאן. ? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ''ש אח''כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה', שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב''ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ''ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע''י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג' דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ''ש חז''ל), וע''ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז''ש וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל : {יט} וידברו באלהים שאמרו היוכל אל לערך שלחן שהשלחן לא יחסר כל בו לחם ובשר ומים, אם יוכל לערוך שלחן שלם שלא יחסר דבר, שהגם שעד עתה נתן לנו בשר. {כ} הן הכה צור ויזובו מים, וכבר נגרע מכחו אל הוצאת המים, וא''כ עתה נרצה לנסות הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו, ר''ל עתה שנגרע כחו ע''י הוצאת המים, אם ירצה להכין למו שאר ובשר לא יוכל לתת לחם, כי כחו מוגבל, וחשבו שלכן פסק מלתת הבשר, מפני שאם היה נותן להם גם בשר עתה שהוצרך לתת מים לא יוכל לתת לחם, ולכן פסק מלתת הבשר כדי שיוכל לתת לחם שהוא נחוץ יותר : {כא} ולכן שמע ה' והבין את דבריהם וכונתם, ויתעבר, ותחלה אש נשקה ביעקב שהוא מה שבערה בהם אש ה' ע''י המתאוננים שהיה ג''כ ענין זה בעצמו, היה רק ביעקב שהם הפחותים, כמ''ש ותאכל בקצה המחנה שהם הפחותים, ואח''כ גם אף עלה בישראל שהם המובחרים שבהם, עת שגם הם רבו על הבשר כמ''ש וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר, שבכו גם גדוליהם. עלה אף ה' שנית בקברות התאוה, וטעם האף לא היה בעבור שהתאוו אל הבשר, רק בעבור. {כב} כי לא האמינו באלהים, וחשבו שכחו מוגבל ובעל תכלית, וע''כ לא בטחו בישועתו, והסתפקו אם יוכל להושיע להם על ירושת הארץ : {כג} (כג-כד) ויצו, ולכן הראה להם שהגם שצוה שחקים ממעל וימטר עליהם מן לאכול, בכ''ז המטיר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, והראה להם שהגם שנתן להם לחם כבתחלה בכ''ז היה יכול לתת גם בשר בשפע רב, - ויצו שחקים ממעל. יש הבדל בין שחקים ובין שמים, שהשחקים גבוהים משמים ומורים על השפעה הנסיית שהוא למעלה מן השפעה הטבעיית היורדת משמים, והמן לא ירד משמים, ר''ל מן המערכה והטבע, רק משחקים שהם ממעל, כאילו נפל משחקים אל השמים, ודרך דלתי שמים אשר פתח נפל אל הארץ, ובאופן זה המטיר עליהם מן לאכול, ולא היה מזון טבעי כי דגן שמים נתן למו, ובאשר גם מן טבעי יורד במדבר ההוא בשני חדשי השנה, בא להוציא מלב המכחישים בל יאמרו שהיה מזון טבעי הנמצא גם עתה במדבר, לכן באר סימנים שבם נדע שהיה דגן שמים כי. {כה} לחם אבירים אכל איש, שהמן היורד במדבר אינו מאכל בריאים לשובע רק נותנים אותו לחולים, והוא היה לחם הנאות לאנשים אבירים, זאת שנית שהמן היורד בטבע אינו משביע, ואינו יורד רק מעט, וא''א שיהיה מספיק לכל איש ואיש שהיו ששים רבוא, ופה לחם אבירים אכל כל איש, וגם ששלח להם צידה לשובע, שזה א''א במן הטבעי : {כו} יסע, והגם שנתן להם המן, נתן להם גם בשר הפך דעתם, ולבל יאמרו שהרוח שהגיז שלוים מן הים היה דרך מקרה שהרוח נשאם לשם בטבע, מבאר בראיה שגם זה היה בנס, כי הים היה במערב וצפון לישראל, וא''א שישאם למחנה ישראל רק רוח מערבי או רוח צפוני, אבל יסע קדים בשמים שהיה רוח מזרחי, וגם ינהג בעזו תימן, הוא רוח דרומית, שלפי הטבע היה ראוי שרוחות אלה ירחיקום מגבול ישראל וישאם הלאה לצד האחר, וא''כ היה הנשיאה הפך ממקום הרוח בדרך נס : {כז} וימטר, והנס השני היה כשבא למחנה ישראל לא פרחו משם הלאה, רק שם המטיר אותו עליהם מלמעלה למטה כעפר שנופל למטה, והיו רבים כחול ימים : {כח} ויפל, וגם שהפיל את השלו בקרב מחנהו, הגם שטבע העוף להתרחק מבני אדם נפלו סביב למשכנותיו לא רחוק, ולא על גבי האהלים : {כט} (כט-ל) ויאכלו, כבר בארתי באה''ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ''ש חז''ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז''ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז''ש ויאכלו וישבעו, הגם שתאותם יביא להם וכבר נתמלא תאותם, בכל זה לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן. {לא} ואף אלהים עלה בהם, ולבל תאמר שמתו ע''פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז''א ויהרג במשמניהם, כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, ובחורי ישראל הכריע לא הזקנים : {לב} בכל זאת חטאו עוד במרגלים, ולא האמינו בנפלאותיו, שהגם שראו שנתן להם בשר ג''כ, לא האמינו שיוכל לכבוש ארץ שבעה עממין : {לג} ויכל בהבל ימיהם, בניכם יהיו רועים ארבעים שנה במדבר ונשאו את זנותיכם, ושנותם בבהלה, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה : {לד} אם הרגם ודרשוהו, כמ''ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה' משגיח ושבו ושחרו אל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו : {לה} ויזכרו כי אלהים צורם, ואז אמרו שיודעים שיש להם צור מעוז ומחסה בה', ושגואלם הוא אל עליון סבת הסבות ואינו מקבל כחו מאחרים, ובכ''ז {לו} ויפתוהו בפיהם, אמרו זאת רק בפיהם, שע''י שהרגם אמרו כן, ובלשונם יכזבו לו, הלשון מורה על דברים תבוניים, שבחקירתם בדבר בזה דברו לו כזבים, וחקרו חקירות פילוסופיות להכחיש בה' : {לז} ולבם לא נכון עמו, וגם במחשבת לבם לא היו נכונים לה', ולא נאמנים בבריתו, רק הם חשבו שה' אין יודע מחשבותיהם, וחשבו שמרמים אותו בפיהם, כמ''ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני : {לח} והוא, ובכ''ז ע''י שהוא רחום יכפר עון, ויש הבדל בין אף וחמה, שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה' הרבה ברחמיו להשיב אפו, ואת החמה הפנימית לא יעיר כלל, כי כשהחמה מצטרפת עם האף א''א להשיבו, כמ''ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם : {לט} ויזכר, כי זכר כי בשר המה, והבשר מוכן לחטוא מצד טבעו ויצרו הרע, וגם רוח הולך ולא ישוב, שהרוח הפנימי שהוא הכח המעלה הציורים על הלב שהוא המעורר לחטוא, הלא הוא אפס עם הגויה והוא דומה כמו הבשר עלול לכל דבר פשע : {מ} כמה, וחוץ מחטאים שחשב, המרוהו כמה פעמים במדבר מצד המרי והמרד, וכמו מעשה העגל וקרח ובית פעור, וכמה יעציבוהו בישימון, שהעציבו אותו מצד שהוא ישימון, שהתלוננו על לחם הקלוקל ועל חסרון המים, שזה מצד שהוא ישימון היו מעציבים אותו בדברי עוצב שחסר להם צרכיהם : {מא} וישובו, ובזה שבו כפעם בפעם וינסו אל, אם יוכל למלאות כל צרכיהם ששאלו בכל פעם, וקדוש ישראל התוו, שחשבו אותו לבעל גבול ותוו תו סביבו, למדוד כחו ויכלתו וחפצו וכדומה : {מב} לא זכרו, הוסיף לאמר שלא זכרו את ידו וגבורותיו, גם ביום ההוא בעצמו אשר פדם מני צר, כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ''ש וימרו על ים בים סוף : {מג} אשר שם במצרים אותותיו, היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה', ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי' התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו. האותות היו במצרים, כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, והמופתים היו בשדה צוען, כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה : {מד} ויהפך, הנה במכות אלה שחשב פה דלג מכות כנים ושחין וחשך. ? וזה מבואר ממ''ש ששלש מכות אלה לא באו לאותות כמו יתר המכות שבאו לאות, שבסדר הראשון אמר בזאת תדע כי אני ה', ובסדר השני אמר כי אני ה' בקרב הארץ, ובסדר השלישי אמר כי אין כמוני בכל הארץ, ובא התראה לפני כל מכה, אבל שלש מכות אלה לא הורו על דבר, רק אחר כל שתי מכות שבאו בהתראה להורות על אחד מג' דברים הנזכרים, ולא שמעו, הכה אותם דרך בזיון בלא התראה, וע''כ דלג אותם פה מן החשבון שלא חשב רק המכות שבאו בהתראה, והנה תראה שהפך בה סדר המכות, וחשב דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר מכות בכורות, והוא לכונה עמוקה ונפלאה מאד, כי פה בא להודיע שהיה תכלית המכות להראות כחו וגבורתו, ולכן כל המכות חוץ מדם באו כפולות, ר''ל ששש מכות שבאו בהתראה חוץ מדם, באו כפולות, שהיה יכול להכותם בשלש, ושלש מהם היו למותר כמו שיבאר, ובזה נראה שהיה הכונה להרבות אותותיו למען ידעו כחו וגבורותיו, והנה מכת דם לא היתה כפולה ולכן חשבה על הסדר, ויהפך לדם יאוריהם, וגם נוזליהם בל ישתיון, כי גם כל המימות לקו, אולם יתר המכות היו כפולות, והם. {מה} א. ישלח בהם ערב, ר''ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז''ש הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם, ובכ''ז שלח צפרדע ותשחיתם, וא''כ היתה הצפרדע למותר : {מו} (מו-מז) ויתן, ב. מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ''ש והחטה והכסמת לא נכו, וא''כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז''ש הלא יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה ובכ''ז יהרג בברד גפנם, והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד : {מח} (מח-מט) ויסגר, הברד הרג גם את בהמתם, וגם זה היה למותר שזה נכלל במכת דבר שהדבר הרג את כל הבהמות, וא''כ מכת הברד על הבהמות היה למותר, וז''ש ויסגר לברד בעירם שהברד והרשפים הרג את בעירם ומקניהם וזה היה למותר, כי הלא ישלח בם חרון אפו הלא עתיד לשלח חרון אפו שהוא הדבר, והוא יכלה את הבהמות : {נ} (נ-נא) יפלס, גם מכת בכורות היה למותר, שהיה יכול להרוג את כולם בעת הדבר, כמ''ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רק ה' יפלס נתיב לאפו, ר''ל שאף ה' שהוא הדבר שיצא היה ענינו להשחית את כולם, וה' פלס ושקל לו נתיב מיוחד, שהנתיב הוא דרך צר ליחיד, שגבל לו נתיבו שלא ילך בדרך הכולל להשחית את בני אדם, כי זה הניח למכה מיוחדת במכות בכורות והדבר לא השחית רק הבהמות כדי שיכפול אותותיו ומופתיו, וז''ש לאפו אשר לא חשך ממות נפשם יפלס לו נתיב וחיתם לדבר הסגיר, ר''ל שאם היה אפו יוצא בדרכו הגדול לא היה חושך את נפשם ממות, לכן פלס לו ה' נתיב שילך בדרך היחיד, ורק חיתם לדבר הסגיר, ולא המית את האנשים, ועל ידי כן ויך כל בכור במצרים, שלח עליהם שנית מכות בכורות להרוג אנשים, ומ''ש ויך כל בכור היינו גדול הבית, וראשית אונים הוא מי שנולד מטפה הראשונה, והנה הבכור וגדול הבית לא נהרג רק במדינת מצרים, בין שהיה מילדי מצרים בין שהיה מילדי מדינה אחרת וגר במצרים, וז''ש ויך כל בכור במצרים, והראשית אונים לא נהרגו רק מילדי מצרים ולא הגר שם ממדינה אחרת, אבל זה נהרג אף במדינה אחרת אם היה מילדי מצרים, ועז''א ראשית אונים באהלי חם, שחם כולל השורש שמצרים יצא ממנו, כמ''ש ובני הם כוש ומצרים ופוט וגו', ואם נמצא יליד מצרים גם באהלי חם, שגר בכוש או בפוט וכנען, נהרג ג''כ, וכן אמרו חז''ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים : {נב} ויסע כצאן עמו, שהסיעם אז ממצרים והם הלכו אחריו כצאן שהולך אחרי הרועה, וינהגם כעדר במדבר, במדבר היו דומים כעדר שמוצא מרעהו שם, כן מצאו שם מחיתם מן ומי באר : {נג} וינחם, ותחת שהצאן במדבר יראים מן חיות רעות, הם לא פחדו, כי את אויביהם כסה הים : {נד} ויביאם, ובזה קיים כל הבטחותיו, ויביאם לארץ ישראל, ושם בחר להם הר המוריה לבית המקדש, כמ''ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך : {נה} ויגרש, בשבע שכבשו ויפילם בחבל נחלה בשבע שחלקו, וישכן באהליהם אחר גמר החלוקה : {נו} וינסו, ובכל זאת שבו
פירוש מלבי''ם : ביאור המילות על תהילים עח
{ה} עדות, תורה. ע''ל ס' קי''ט. יעקב, ישראל. התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז') : {ז} כסלם. הבטחון שישמרם מכל רע (איוב ד') : {ח} לבו, רוחו. עי' לעיל נ''א י''ב : {ט} נשקי, רומי. נושקי נשק, רומי קשת, הפכו, עורף : {יא} עלילותיו. הם הפעולות היוצאים מתכונות נפשיות כמו רחום וחנון : {טו} (טו-טז) צורים, סלע. צור קשה מסלע, ותחלה הכה צור בחורב (שמות י''ז) ואח''כ את הסלע (במדבר כ'), והמשורר סמך בקיעת ים שעשה מן המים יבשה אל הוצאת מים מן הסלע שהוציא מיבשה מים, וכמ''ש מה לך הים כי תנוס מלפני אדון ההופכי הצור אגם מים, עמ''ש שם : {יח} לנפשם. לתאותם כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר : {יט} לערך שלחן. שלחן מלא מכל : {כא} יעקב, ישראל. כנ''ל פסוק ה' : {כג} שחקים, שמים. שחקים גבוהים משמים (כנ''ל ע''ז י''ח) ומורה על הפלאות, ומציין שירד משחקים דרך דלתות שמים. ומוציא מן ההיכל הפנימי דרך דלתות שער החצר החיצונה : {ל} לא זרו. לא התנכרו, ופרושו כמו והיה לכם לזרא : {לג} ימיהם, ושנותם. עמ''ש (יחזקאל כ''ב ד') : {לו} בפיהם, בלשונם. מבואר אצלי תמיד שהפה מורה הדבור החיצוני והלשון מורה הדבור התבוניי, שהלשון פנימי מן הפה (ע''ל נ' י''ט, ולמעלה ל''ד י''ז) : {לח} אפו, חמתו. החמה הוא הכעס השמור בלב והאף הוא הגלוי (כנ''ל ו' ב') וכשיש אף וחמה ביחד בא להשחית, כמ''ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם, ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, כמ''ש חז''ל שחמה משה הרגו, וע''י שלא העיר החמה שב האף ולא השחית : {מ} במדבר בישימון. הישימון גרוע מן המדבר, ומציין השממון הגדול אשר שם, והמדבר הוא לפעמים ארץ זרועה (כמ''ש ירמיה ב' ב'). וימרוהו, ויעציבוהו. מובדלים, וכן בישעיה (ס''ג י') כמ''ש שם : {מא} התוו. כמו תתאו לכם הר ההר, והתוית תו, גבול וסימן : {מג} אותותיו ומופתיו. האות הוא לסימן ולהוכחה על דבר, והם המכות שבאו בהתראה בזאת תדע כי אני ה', והמופת דבר זר היוצא מן הטבע, כמ''ש ישעיה (ח' י''ח), והם דברים מפליאים שבאו שלא בהתראה, ושדה צוען כולל כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים הלכו בכל גבוליהם סביב, אבל האותות נתנו לפרעה ולשריו בארץ מצרים : {מה} ותשחיתם, וכן ותעל הצפרדע, המין בא בלשון נקבה : {מז} חנמל. מין ברד : {מח} בעירם, ומקניהם. בעירם הבהמות, ומקניהם כולל כל הקנינים שלא הוכו מהברד אכלום רשפי אש, כמ''ש ואש מתלקחת בתוך הברד : {מט} חרון אפו, עברה, וזעם. זעם משתתף עם השמות המורים על העונש והקללה (ישעיה י' ה'), וההבדל בין חרון אף ועברה שהעברה הוא שהכועס יעבור הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, כמ''ש בכ''מ כי בברד ניצול הירא את דבר ה' והניס מקנהו אל הבתים, לא כן הדבר הכה את כולם : {נ} יפלס נתיב. נתיב הוא שביל היחיד, ופלס שבא על הדרך בא תמיד על המעגל, פלס מעגל רגליך, וכל מעגלותיו מפלס (כמ''ש ישעיה כ''ו), שהוא שישקול הדרך הסבובי היוצא מדרך הישר, וכן שקל הנתיב הפרטי שנטה מדרך הכולל של אפו, כי הדרך הגדול הכולל של האף לא היה חושך ממות נפשם והיו מתים כולם בדבר, ושקל נתיב מיוחד שרק חיתם הסגיר לדבר : {נב} (נב-נג) וינהגם, וינחם. שם נהג בא על נהוג הבהמות שהולכים בלא דעת, שעז''א כצאן, כעדר. ושם נחה על המוליך בן דעת, שאח''כ הלכו בדעת ולא פחדו : {נט} ויתעבר. כנ''ל (מ''ט) : {סא} עזו ותפארתו. תפארת מוסיף על עז, ומורה תמיד על דבר נסיי ופלאיי : {סב} ובנחלתו התעבר. נחלה מניין הקדושה (כמ''ש ירמיה ב'). והתעבר עובר הגבול (כנ''ל מ''ט) : {סג} לא הוללו. שהיו מהללים אותה כלה נאה וחסודה : {עא} מאחר עלות. הצאן המניקות, כמ''ש עלות ינהל. יעקב, ישראל. כנ''ל פסוק ה'. עמו נחלתו. נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב') :
פירוש מצודת דוד על תהילים עח
{ב} אפתחה במשל פי. אפתח פי לדבר במשל והמשל הוא מ''ש ואש נשקה ביעקב וכדומה : חידות. דברים סתומים קשה ההבנה והוא מ''ש ויתן לשבי עוזו כי אלו לא נאמר בשמואל שלקחו הפלשתים את הארון לא היינו יודעים מה הוא : מני קדם. מה שנעשה מימי קדם : {ג} אשר שמענו. מבני הדור שלפנינו : ונדעם. שהאמת כן הוא : ואבותינו ספרו לנו. ואין מדרך האב להשריש בלב בנו ספורי שקר : {ד} מבניהם. מבני אבותינו אשר לא בא להם הקבלה מהאבות : לדור אחרון. למען תספרו לדור אחרון את תהלת ה' וגו' : {ה} ויקם. העמיד עדות התורה ביעקב להיות מתקיים לעולם בעבור אשר צוה את אבותינו להודיע לבניהם : {ו} דור אחרון. למען ידעו בני הדור שאחריהם ויספרו לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות : {ז} וישימו. ע''י ספורי הנפלאות ישימו בטחונם בה' ולא ישכחו פלאי מעשיו למען ישמרו מצותיו : {ח} כאבותם. המה אנשי דור המדבר שהיו סוררים מדרך ה' ומורדים בו : לא הכין לבו. אל דבר ה' : ולא נאמנה. לא האמינו בו : {ט} בני אפרים. ר''ל עם כי ראו אשר בני אפרים שעל כי בטחו בכחם כי היו מזוינים נושאי חצים ומורים בקשת לזה מהרו את הקץ לצאת ממצרים קודם הזמן וסופם הפכו עורף לנוס ביום קרב והרגום אנשי גת כמ''ש בד''ה : {י} לא שמרו. עכ''ז לא שמרו אנשי דור המדבר את ברית ה' ולא לקחו מוסר מבני אפרים : {יב} נגד אבותם. ארז''ל האבו' באו על הים והראם הקב''ה הפלא שעשה באנשי ארץ מצרים שנטבעו שמה : שדה צוען. יושבי שדה צוען והוא מארץ מצרים וכפל הדבר במ''ש כדרך המליצה : {יג} ויצב. העמיד המים הבאים להיות כמו תל גבוה ולא ירדו כדרכם : {טו} יבקע צורים. להוציא את המים : וישק. השקה אותם די ספוקם כאלו שתו בתהומות אשר כל אחד רבה וגדולה : {טז} ויורד. הסלע הוריד המים כמו הנהרות : {יז} ויוסיפו. אחר כל הנסים האלו הוסיפו עוד לחטוא : {יח} בלבבם. ר''ל מה ששאלו על הבשר לא היה עליה תוכן הכוונה כ''א בלבבם היה לנסות את ה' : {יט} היוכל. האם יוכל לערוך במדבר שלחן מלא להאכילם בשר : {כ} הן. אמרו הן ראינו כי הכה צור וזב המים וזה לבד ראינו לזה ננסה לדעת אם גם יוכל תת את הלחם ר''ל הבשר כמ''ש את קרבני לחמי (במדבר כז) אם יכין שאר, כפל הדבר במ''ש : {כא} ויתעבר. נתמלא עברה וזעם : ואש נשקה. בערה כאש חמתו וכפל הדבר במ''ש וכפל עוד לומר וגם אף וכו' : {כב} כי לא האמינו. שיוכל למלאות משאלותם : ולא בטחו. מבלי נסיון : {כג} ויצו. הלא כבר צוה השחקים וכו' : {כד} וימטר. וכבר המטיר המן וראו א''כ שידו לא תקצר : ודגן שמים. הוא המן וכפל הדבר במ''ש : {כה} לחם אבירים. לחם מן השמים הקרואים אבירים שהוא ענין חוזק וכן נאמר עליהם חזקים כראי מוצק (איוב לז) : אכל איש. כאומר הלא דבר תימה הוא שאיש נברא מהאדמה אכל לחם שמים : לשובע. ר''ל להשביעם מכל מין שירצו כי טעמו במן כל המטעמים ושאלו א''כ הבשר שלא כהוגן : {כו} יסע. עכ''ז הסיע ונשב רוח קדים מן השמים : תימן. רוח דרום כי הרוח היתה ממקצוע דרומית מזרחית : {כז} כעפר. מרובה כעפר : עוף כנף. עוף בעל כנף : {כח} בקרב מחנהו. למען לא יטריחו ללכת אחריהם למרחוק : סביב למשכנותיו. כפל הדבר במ''ש : {כט} ותאותם. בדבר הנסיון אשר נסו את ה' : {ל} לא זרו. עם כי לא נעשו זרים מתאותם כי המקום מילא משאלותם והיה עוד אכלם בפיהם אוכלים ומתענגים בהם : {לא} ואף. עכ''ז לעומת זה עלה בהם אף ה' בעת ההיא : במשמניהם. בהחשובים שבהם : ובחורי. הנבחרים שבהם כרעו ונפלו : {לב} בכל זאת. אף אחרי רואם שהמקום משלם גמול עכ''ז חטאו עוד בדבר המרגלים : {לג} ויכל. עי''ז כלה ימיהם בהבל ובבהלה כי היו נעים ונדים במדבר ומתו שמה : {לד} אם הרגם. כאשר אמר להרגם במדבר חזרו ודרשו לה' : {לה} ויזכרו. היו זוכרים בפיהם אשר אלהים הוא חזקם : {לו} ויפתוהו. אבל לא היה בלב שלם רק חשבו לפתות את ה' בפיהם ויכזבו לפניו בלשונם : {לז} ולבם. אבל לבם לא היה נכון עם ה' : {לח} והוא רחום. עכ''ז ה' הוא רחום ומכפר עון ולא ישחית האדם בעבור עונו ומרבה להשיב אפו מן החוטא פעמים רבות ואינו מעורר כל החמה הראוי לעורר על החוטא : {לט} ויזכור. על כי יזכור שהאדם הוא בשר וטבעו לרדוף אחר התאוה ובזה יחטא ואשם : רוח הולך. ארז''ל זה היצה''ר שהולך מן האדם בשעת מיתה ולא ישוב עוד אליו ולזה ירבה להסית את האדם עודו חי : {מ} כמה. פעמים רבות מרו בו במדבר ובמעשיהם העציבו לפניו במדבר שממה וכפל הדבר במ''ש : {מא} וישובו וינסו. חזרו ונסו את ה' במי מריבה : התוו. שאלו ממנו סימן ואות : {מב} את ידו. את חוזק ידו שהראם ביום אשר פדם ממצרים : {מו} ויגיעם. היא התבואה הבאה ע''י עבודה ויגיעה וכפל הדבר במ''ש : {מח} לרשפים. רשפי אש שהיתה מתלקחת בתוך הברד : {נ} יפלס. היה מיישר שביל להוליך דרך בו את אפו עליהם : {נא} ראשית אונים. הם הבכורים כמו כחי וראשית אוני (בראשית מט) : חם. הוא מצרים הבא מחם : {נב} כעדר. כמו שהרועה מנהיג העדר במקום מרעה כן נהגם במדבר ולא חסרו דבר : {נד} גבול קדשו. זה א''י : הר וגו'. זה בה''מ אשר קנתה ימינו להיות שלו לשכון שמה : {נה} גוים. אלו שבעה עממין בכנען : ויפילם. הפיל גורל לתת לכל שבט חלקו במדידת חבל כי כן הדרך למדוד הקרקע בחבל : באהליהם. של שבעת עממין : {נו} וינסו וימרו. בימי השופטים : {נז} כקשת רמיה. מורה הקשת הרמאי מראה עצמו כמורה לצד זה וברגע חוזר ומהפך עצמו לירות בצד אחר אל מקום הנרצה כן ישראל עבדו את ה' כל ימי השופט ובמות השופט נהפכו כרגע לעבוד הגלולים : {ס} ויטוש משכן שלו. בימי עלי הכהן : אוהל. את האוהל אשר שכן בה בין בני אדם : {סא} ויתן לשבי עוזו. זה הארון אשר נשבה ביד פלשתים : {סג} בחוריו. אנשי המלחמה : אכלה אש. בערה בהם אש חמת ה' ומתו במלחמה : לא הוללו. לא באו אל בית החופה כי חתניהם מתו במלחמה : {סד} כהניו. הם חפני ופנחס בני עלי ויתר הכהנים נושאי הארון : לא תבכינה. כי הרבו לבכות על לקיחת הארון ולמול זה לא היה נחשב צער אלמנותם למאומה : {סה} ויקץ כישן. כי עד הזמן ההוא החריש המקום מענוש את ישראל על מעשיהם כאלו היה ישן ובעת ההיא גברו העונות והקיץ משינתו לעשות בהם נקם : מתרונן. המתעורר משכרות היין ע''י צעקה ורנון : {סו} ויך. הכה צרים מאחוריהם כי נסו מפני פלשתים ורדפו אחריהם והכום מאחוריהם כדרך הרודף להנרדף : חרפת עולם. זהו לקיחת הארון : {סז} וימאס. מאז מאס במשכן שילה שהיתה בנחלת אפרים בן יוסף : ובשבט אפרים. הוא הוא וכפל הדבר במ''ש : {סח} ויבחר. להיות בנחלתו מקום המקדש : אשר אהב. מימים רבים כי שם נעקד יצחק : {סט} כמו רמים. ר''ל בנהו בנין עדי עד כמו השמים הרמים ויסדם להיות לעולם כמו הארץ : {ע} ויבחר בדוד. למלוך על ישראל : ממכלאות צאן. ממה שהיה תמיד עם הצאן בדיר שלהם : {עא} מאחר עלות. ממה שהלך אחר המניקות לרעותן הביאו להיות מלך רועה ישראל : {עב} כתום לבבו. כפי תמימות לבו ירעה אותם : ובתבונות כפיו. עם כי התבונה היא בלב אמר כפיו לפי שבהם ינהג הרועה ויראה כאלו התבונה בכפיו ודומה לו שכל את ידיו (בראשית מח) ור''ל שעשה בהשכל וכ''ז חוזר לראשית האמרים לומר את כל זה יספרו לבל יאחזו במעשה אבותם שמרו בה' כ''א יאחזו במעשה דוד שזכה למלוכה בעבור כשרון דרכו :
פירוש מצודת ציון על תהילים עח
{א} האזינה. ענין הקשבה : {ב} אביעה. ענין אמירה כמו יום ליום יביע אומר (לעיל יט) : {ד} נכחד. ענין מניעה כמו ולא כחד ממנו (ש''א ג) : ועזוזו. מל' עוז וחוזק : {ז} כסלם. בטחונם כמו אם שמתי זהב כסלי (איוב לא) : {ח} סורר. סר מדרך הישר : ומורה. ענין מורד ומסרב : {ט} נושקי. מזויינים כמו נושקי קשת ומגן (דה''ב י''ז) : רומי. ענין השלכה כמו פרש ורומה קשת (ירמיה ד') : קרב. מלחמה כמו המלמד ידי לקרב (לקמן קמ''ד) : {י} מאנו. לא רצו : {יג} נד. צבור ותל כמו נצבו כמו נד (שמות ט''ו) : {יד} וינחם. נהגם : {טו} יבקע צורים. סלעים : {טז} נוזלים. מל' הזלה ונטיפה : {יז} למרות. למרוד : בציה. במדבר שהוא ציה ושממה : {יט} לערוך. ענין סדור : {כ} תת. מל' נתיצה : שאר. בשר כמו אכלו שאר עמי (מיכה ג) : {כא} ויתעבר. מל' עברה וזעם : נשקה. מל' היסק והבערה : {כה} אבירים. חזקים : צידה. מזון : {כו} בעזו. בחזקו : {לא} במשמניהם. מל' שמן : הכריע. ענין הנפילה על ברכים : {לד} ושחרו. ענין דרישה כמו שוחר טוב (משלי יח) : {מ} כמה. ענין מספר מרובה : יעציבוהו. מלשון עצבון : {מא} התוו. ענין סימן ואות כמו והתוית תיו (יחזקאל ט) : {מד} יאוריהם. הם ברכות העשויות בידי אדם : ונוזליהם. מלשון הזלה ושפיכה ר''ל מים היורדים מעצמן : {מה} ערוב. תערובת מיני חיות : וצפרדע. שם מין שרץ המים : {מו} לחסיל. מין ארבה : יבולם. מלשון יבול ותבואה וכן ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כ') : {מז} יהרוג. הוא לשון מושאל על השבירה : ושקמותם. מין אילן תאנה כמו ובולס שקמים (עמוס ז) : בחנמל. הוא מין ברד : {מח} ויסגר. ענין מסירה כמו לא תסגיר עבד (דברים כג) : בעירם. בהמתם. לרשפים. ענין להט ולהב : {נ} יפלס. ענין ישר כמו פלס מעגל רגליך (משלי ד) ועש''ז גקרא קנה המאזנים בשם פלס כי מיישר המשקל : נתיב. שביל ודרך : לא חשך. לא מנע : וחיתם. ובהמתם : הסגיר. ענין מסירה : {נא} אונים. ענין כח כמו מצאתי און לי (הושע יב) : {נה} בחבל. הוא קו המדה : {נז} ויסגו. ענין החזרה לאחור : {נח} בבמותם. מל' במה : יקניאוהו. מלשון קנאה והכעסה כמו הם קנאוני בלא אל (דברים לב) : {נט} ויתעבר. מל' עברה וזעם : {ס} ויטוש. ענין עזיבה : {סא} עזו. כן יקרא הארון ע''ש שהראה כח ה' בפלשתים להכות בהם כמ''ש בשמואל א : {סב} ויסגר. מסר : {סג} הוללו. בית החופה נקרא בדרז''ל הלולא (כתובות ה') ע''ש שמהללים ומשבחים שמה את החתן ואת הכלה : {ע} ממכלאות. מל' בית הכלא ומאסר והוא דיר הצאן שהמה כלואים בה : {עא} עלות. מגדלות עולליהן ר''ל מניקות : {עב} ינחם. ינהגם :
קריאות אחרות וסגולות - תהילים
- תהילים של הספר השלישי
- תהילים יומי: יום טו
- תהילים שהרב חיים קנייבסקי שליטא המליץ לקרוא
